רבים מאיתנו הורגלו מגיל צעיר לשמוע שצריך להתרחק ממתוק. שמתוק זה רע כי זה משמין, כי זה לא בריא, כי זה ממכר, ועוד אימרות אשר גרמו לנו לעשות עד היום את המשוואה שמתוק זה אסון.
הרשו לי להאיר את הטעם המתוק מהזווית של הבריאות הטבעית:
המשיכה הטבעית של האדם היא למתוק. לא צריך להתכחש אליה, צריך פשוט להכיר בזה.
תינוק יונק חלב אֵם מרגע לידתו. טעמו של החלב הוא מתקתק. כשאנחנו נמשכים למתוק – יתכן והתת מודע שלנו מחפש את החום והאהבה האימהית הראשונה שהייתה לנו. הטעם המתוק מחזיר אותנו אל המקום הנעים והטעים שהתענגנו עליו בינקותנו. אם כן, המתוק זה הטעם הראשוני שהורגלנו אליו והוא זה שהוטבע בנו מרגע לידתנו.
אם אדם נמשך למשל לטעם החמוץ או המר, זוהי משיכה הדורשת בירור כי היא מחוץ לטבע. אבל כשאנחנו נמשכים אל המתוק נבין קודם כל שזוהי משיכה נכונה.
בגן עדן, שזהו מקום מגורנו הראשון, אכלנו פירות. קטפנו אותם ישירות מהעץ, נהנינו מהם ושבענו. לא חיפשנו רחוק, לא התחכמנו…
פירות מספקים לנו סוכר בריא וזמין, שנותן הרבה אנרגיה אך ללא מאמץ עיכולי (ראו את הפוסט: "פירות על קיבה ריקה"), ובתוספת של שפע ויטמינים, מינרלים, אנזימים, סיבים תזונתיים, נוגדי חימצון ועוד עושר של דברים טובים.
אך כמו בכל דבר בעולמנו – כאן נכנס היצר לתמונה. יצר זה לא דבר רע. להיפך, זה דבר קיומי. (בלי יצר האכילה נוכל למות, בלי יצר המין – לא תהיה לנו המשכיות…) צריך פשוט לדעת לדייק אותו.
תעשיית המזון, תעשיית הממתקים וכמובן הפרסומאים מכירים היטב את היצר שלנו של המשיכה הבסיסית אל המתוק ומנסים לפתותנו בשלל מאכלים מתוקים.
המתוק של הטבע הוא מתוק מעודן, במידה הנכונה שהגוף זקוק לו. טעמם של הממתקים המתועשים, לעומתו, הוא "אקסטרימי". (למשל – בשקית קטנטנה של פופאייס מתחבאות להן 2 כפיות גדושות של סוכר, שזו הכמות של הסוכר הנדרש לנו כמעט ליום שלם….)
לסיכום:
לא צריך להתכחש ליצר המתוק, אפשר דווקא להכיר בו להתחיל להתיידד איתו, אם רק נדע לאכול ממנו בצורה מושכלת.