לסבתא שלי היקרה יש הרבה "משפטי מחץ" אשר מגיעים ממרום שנותיה ומניסיון החיים המכובד שלה.
אחד המשפטים המשמעותיים שלה, המלווים אותי תמיד הוא: "יותר משחשוב מה האדם אוכל חשוב יותר מה אוכל את האדם".
משום שאני יועצת לבריאות טבעית ומלווה אנשים לתזונה בריאה אני רואה השכם והערב עד כמה המשפט הזה מדויק.
יצר האכילה הוא אחד היצרים החזקים ביותר החקוקים בנו. אנו מתפתים במהלך היום ממאכלים מפתים. דרך הריחות שהם מפיצים, דרך הצבע שלהם, דרך הזיכרון לטעם הטעים… ההשתוקקות אל הטעם המושך ואל העונג הרגעי יכול לתפוס אותנו כמה פעמים ביום.
אבל גם אם יצר האכילה יתפוס ויפתה אותנו אפילו 20 פעמים ביום, כל זה כאין וכאפס לעומת רגשותיו של האדם, אשר מפעילות אותנו ללא הרף, 24 שעות ביממה, ללא מנוחה כלל, גם תוך כדי שינה. אם נהיה במתח, בלחץ, בעצבות, בקנאה, בשנאה, הרגש יציף אותנו, יכלא אותנו ולא ייתן לנו מנוח.
אני רואה זאת ביומיום הן על עצמי והן על מטופליי וגם אני, כמו כולם, וכמו סבתא שלי, מנסה ללמוד וליישם…
נפש יציבה היא המפתח לתזונה בריאה!
ארחיב על כך עוד.
סבתא שלי סיפרה לי לפני זמן מה על אביה ז"ל.
היא סיפרה ששנים רבות הוא סבל רבות מעצירות קשה.
בערוב ימיו הוא חלה באלצהיימר והיא זו שסעדה אותו עד סוף ימיו.
המופלא היה שבשנתו האחרונה, כאשר היה כבר חולה מאד, והזיכרונות נשכחו ממנו, דווקא אז נגמרה לו העצירות שליוותה אותו בחייו, פתאום היציאות שלו היו רכות וללא שום מאמץ. הפלא היה שכשהעבר שלו נמחק ממנו הוא סוף סוף התחיל לשחרר….
סבתא שלי סיפרה על אביה, שעבר חיים מאד קשים. הוא שכל את שתי בנותיו היקרות וסעד את אשתו החולה שנים רבות. כל עול הפרנסה והמשפחה היה מוטל על כתפיו.
יתכן ומשום אופיו הייקה, הסגור, שלא הוציא את כאבו ורגשותיו החוצה וששמר את הכל בפנים – זאת כנראה הייתה הסיבה העיקרית לעצירות המתמשכת, ודווקא כאשר חלה באלצהיימר ועברו נשכח ממנו – רק אז הוא הצליח לשחרר ולהרפות.
גם כאן מילותיה החכמות של סבתי מסכמות את סיפורו של אביה:
"יותר משחשוב מה האדם אוכל – חשוב יותר מה אוכל את האדם".
המשפט הזה הולך איתי מאז ונותן לי להתבונן במטופליי מנקודת מבט הוליסטית. גופנפש. כיחידה אחת. זה החומר ממנו אנחנו מורכבים.