הגוף שלנו בנוי כך שהוא ניגש לטפל קודם כל בדברים האקוטיים, אשר דורשים טיפול מיידי, ורק לאחר מכן הוא יתפנה לטפל במערכות האחרות. המערכות הללו זקוקות גם הן לטיפול ולתיחזוק אך כאשר ישנם דברים דחופים יותר הטיפול בהן יידחה לזמן אחר, כאשר יהיה לגוף פנאי לכך.
כאשר אדם עובר חלילה תאונה קשה ומגיע הפרמדיק לטפל בו, הוא יחפש דבר ראשון האם האדם נושם ומה מצב האיברים הפנימיים שלו, האם עמוד השדרה נפגע וכו'… רק לאחר שבדק וסקר שהגוף מתפקד כשורה הוא ייגש לטפל בפצעים הקטנים ובשריטות.
ניתן גם לתאר זאת כמו בית מבולגן שרוצים לסדרו, ראשית נסדר את הבלגן הגלוי לנו – החפצים הזרוקים בסלון והכלים העמוסים בכיור. לאחר שסיימנו לסדר את הבלגן הגלוי לא תמיד יישאר לנו זמן וכוח כדי לנקות ולסדר גם את המגירות ואת ארונות הבגדים. הבלגן הנסתר יחכה לנו בסבלנות, לעיתים יכולה לחלוף אפילו שנה שלמה עד שהוא יסודר, לעיתים אף יותר.
כך גם גופנו. המערכת הגוזלת מאיתנו את האנרגיה הרבה ביותר היא מערכת העיכול.
כאשר אנחנו מכניסים מזון לקיבתנו הגוף מייד נכנס לפעולה ומזרים את מירב כוחותיו אל מערכת העיכול, הוא מגביר את זרימת הדם לשם, הוא שולח כמות עצומה של כדוריות לבנות, הוא מתעסק בפירוק המזון ובפינויו הלאה, מהקיבה למעיים, ומשם לדם ולאיברים. עד שהמזון לא סיים להתעכל הגוף עלול לזנוח את הטיפול במערכות האחרות משום שהוא עובד קשה ביותר סביב מערכת העיכול.
אם אכלנו מזונות קלים לעיכול, (כגון: פירות וירקות), הגוף לא יצטרך להוציא אנרגיה עיכולית רבה, אך אם אכלנו מזונות קשים לעיכול, (מזונות שומניים, חלבוניים וכו'…) הגוף ישקיע מאמץ רב אף יותר על מנת לפנות מזון זה מן המערכת.
תופעה שכיחה וידועה היא שכשאנחנו חווים הצפה רגשית כלשהי, בין אם זה כעס, מתח, חרדה, עצב וכו… אנחנו מנסים לברוח מהקושי הרגשי הניצב למולנו ובמקום להתמודד עם הכאב אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים למטבח, פותחים את המקרר או את המזווה ומחפשים משהו לאכול, רצוי שיהיה רווי בשומנים ועתיר בסוכרים…
מה בעצם מתרחש כאן?
בתת-המודע שלנו אנחנו מכניסים לגופנו מזון קשה כמה שיותר לעיכול על מנת שהגוף יפעיל בצורה אקוטית ומיידית את מערכת העיכול. כפי שראינו עד כה, כאשר מערכת העיכול נכנסת לפעולה היא עוקפת את שאר המערכות וגורמת לכך שהמערכות האחרות נזנחות ולא מטופלות. התת-מודע למעשה, מנסה להדחיק את ההתמודדות עם הרגש החזק המתפרץ בנו, ובמקום להתמודד עם הקושי אנחנו דווקא בורחים. לאחר שאכלנו מזונות מכבידים השארנו את הגוף להתמודד עם פינוי הפסולת שהכנסנו, ולא עם הכאב האמיתי הדורש התייחסות.
בשעת צום, כאשר אנחנו סוף כל סוף מאפשרים מנוחה למערכת העיכול העסוקה, הגוף יכול סוף סוף להתפנות ולטפל במערכות הגוף השונות שהוזנחו עד כה, למשל – מערכת החיסון, המוח וגם המערכת הרגשית.
בצום יום הכיפורים מערכת העיכול כאמור משתתקת, הגוף מפנה מקום לדבר החשוב ביותר ביום הזה – לנפש. בלי האפשרות היומיומית לברוח ולהדחיק על ידי האכילה אלא להיפך, לעמוד מול עצמינו ולהתמודד. לעמוד מול שגיאותינו, נפילותינו, מעידותינו… להצטער על מעשינו, להתוודות, לבקש סליחה, להצטער, לקבל לעתיד, להיות נוכחים ומונחים ביום הקדוש הזה, עם כל הקושי ועם כל הכאב, ובסיומו לצאת בחזרה אל החיים אחרי שניקינו את המקומות הנסתרים והחבויים שבתוכנו, שהיו צריכים להתנקות.
