הפה

מערכת העיכול שלנו מתחילה מהפה ומסתיימת בפי הטבעת.

היא מכילה את הלוע, הושט, הקיבה, התריסריון, המעי הדק והמעי הגס.

יש לה שלוש בלוטות הנלוות אליה – הרוק, הלבלב והכבד.

***

כמו המזון, העובר מלמעלה למטה, כך גם אנחנו, נתחיל מההתחלה… מהפה.

בפה מתרחשת פעולה מכנית של לעיסה.

לשם כך יש לנו שיניים קדמיות חותכות ויש לנו ניבים, כל אלו מיועדים לחתוך את המזון כמו סכין. יש  לנו גם שיניים טוחנות המיועדות לטחון אותו. תפקיד השיניים זה ללעוס היטב את המזון. לא לחינם נקראת הפעולה בשם "לעיסה" – עד שהמזון יהפוך להיות עיסה. נבראנו גם עם לסתות חזקות העוזרות לפעולה מכנית זאת ולמעשה, בפה שלנו מצויים שרירים מהחזקים ביותר בגוף.

לעומת הפעולה המכנית המתרחשת בפינו, בקיבה מתרחשת פעולה כימית.

מיצי קיבה נכנסים לתוכה ומערבלים את המזון שהגיע אליה בצורה של התכווצויות. (על מיצי העיכול עוד אכתוב בהמשך).

חשוב לדעת את אשר כבר ידוע – לקיבה אין אפשרות ללעוס את המזון המגיע אליה.

אם לא הקפדנו ללעוס היטב את המזון אין לקיבה אפשרות להתעסק איתו, והוא יתקדם הלאה בצינור העיכול בלי יכולת להתפרק, עד שבסוף יצא בשירותים כמו שנכנס.

לעיתים אתם יכולים לראות בצואה גרגרי תירס שלמים או חתיכות של גזר. אני זוכרת שפעם ראיתי בטיטול של הפעוט שלי עינב שלם. נתתי לו כנראה לאכול צימוק והוא לא לעס אותו, בדרך הוא התמלא נוזלים, התנפח ויצא בצורה של עינב…

יותר מכך, מזון לא לעוס יכול לשרוט את מערכת העיכול ואף לפצוע אותה.

אם נבלע את המזון כאשר הוא אינו לעוס דיו גופנו גם לא יצליח להשתמש במזון לצרכיו הרבים, וחבל על האנרגיה המיותרת שהוא משקיע רק בשביל שהמזון יצא כלעומת שבא.

למערכת העיכול יש כלל שחשוב לזכור – "אין איבר אחד יכול לפצות על חוסר תיפקוד של איבר אחר!"

והלכה למעשה:

נקדיש זמן לאכילה, נשב לאכול לאט ובנחת, לא נאכל "על הדרך", או בעמידה…

כך נהנה יותר מן האוכל וכך גם נעזור למזון להתעכל בצורה מיטבית.

***

הרוק:

בפה מתרחשת פעולה מכנית של לעיסה בזכות הלסתות החזקות ובזכות השיניים החותכות והטוחנות.

בנוסף, יש לנו בפה בלוטה המפרישה רוק. תפקידו של הרוק הוא לרכך את המזון ולהפוך אותו קל לבליעה ולעיכול.

מה מכיל הרוק:

יש בו 98% מים, יש בו מלחים ויש בו חומר צמיגי הקרוי "מוקוס", זהו הריר שמטרתו לסכך את המזון הנלעס ולהעבירו בצורה חלקה דרך הושט לקיבה.

הרוק מכיל 2 אנזימים עיקריים, שלכל אחד מטרה מיוחדת משלו

  1. אנזים העמילאז  – תפקידו לבצע פירוק ראשוני של רב סוכר (רב סוכר = פחמימה עמילנית או במילים אחרות –פחמימה מורכבת). כלומר, כבר ברוק שלנו מתחיל תהליך עיכול המזון.

לרב סוכר יש טעם מעט מריר או שהוא חסר טעם, לחד סוכר יש טעם מתקתק. אתם מוזמנים לערוך ניסוי קטן וללעוס גרגר חיטה יבש. תיווכחו לדעת שטעמו יהיה טפל, אך לאחר שתלעסו אותו בערך איזו דקה תבחינו שטעמו של הגרגר הפך להיות מתוק. זה המדד שהרב סוכר (העמילן) התחיל להתפרק לחד סוכר ע"י אנזים העמילאז.

ישנם עוד יתרונות חשובים ללעיסה:

  1. ככל שנלעס יותר כך נגביר את תחושת השובע. מנגנון השובע פועל רק לאחר כעשרים דקות. ככל שנלעס את המזון זמן רב יותר כך נחוש שבעים אף אם לא מילאנו עדיין את כרסנו. (הרי לכם מתכון טוב לדיאטה…) אם לא נלעס היטב את המזון, אלא ננגוס בו מעט ומייד נבלע אותו אנחנו יכולים להכניס לגופנו בזמן קצר כמות ענקית של מזון ועדיין לא לחוש שבעים. זאת משום שלא עברו עשרים הדקות שבהם מנגנון השובע מתחיל לפעול. לעומת זאת, אם נשב לאכול בנחת, נלעס היטב את המזון ורק כשיהפוך לעיסה נבלע אותו  – יעברו כעשרים דקות ומנגנון השובע כבר יפעל.

לעיסה של סלט חי דורשת זמן, לעומת לעיסה של מזון מבושל ורך, אשר נבלע במהירות. לכן מומלץ להתחיל את הסעודה עם סלט גדול, ללעוס אותו בנחת ולבסוף לאכול את שאר הארוחה. בינתיים, בזכות הלעיסה, יחלפו להם עשרים הדקות ונחוש כבר שבעים. לעומת זאת, אם נתחיל לאכול קודם כל את המנה ה"עיקרית" ורק נקנח בסלט נוכל למצוא את עצמנו אוכלים כמות מוגזמת של פחמימה עמילנית וטרם לחוש שבעים.

על מנת שנצליח ללעוס היטב ולאכול ברוגע נצטרך לפנות לכך זמן.

נחפש את השעה במשך היום שבו נאפשר לעצמנו את האכילה האיטית והשלווה.

זה יכול להיות בהפסקת הצהרים בעבודה, או בערב, בנחת, עם המשפחה.

נשתדל לא להתחיל את הארוחה כשאנחנו ממש מורעבים משום שאחרת "ניפול" ישר למזון הכבד יותר – הפחמימה או החלבון, ולא נבחר לגשת בהתחלה אל הסלט.